גם כביסות זה גלות

בפוסט הקודם דיברתי על כך שבעקבות הספר 'דרך האמן' חזרתי לצייר ויצאתי לבילויי אמן קצרים עם עצמי.
האמת – התלבטתי אם בכלל לשלוח את הפוסט ההוא. הרגיש לי יותר מדי כזה שמספר עליי, וזה פחות הקטע שלי. אבל בסוף יצא פוסט חמוד, אז שלחתי ואמרתי יאללה, אולי זה יפתח את הראש למישי והיה זה שכרי.

אבל לא צפיתי את כמות וסוג התגובות 😳

–

"מדהים שאת מדברת על דברים כאלה."
"הפוסט הכי חשוב שלך"
"כל הכבוד שהצלחת לצאת רק בשביל עצמך"
והיו לא מעט שיתופים שמעכו לי את הלב בסגנון "מעורר קנאה, עשר שנים לא כתבתי/ציירתי ואני כל כך מתגעגעת לזה."

–

הייתי בשוק, ת'אמת. לא חשבתי שלצאת לשעה עם עצמי זה דבר כל כך נשגב. 😜 אז ישבתי לכתוב פוסט המשך, שהוא בעצם עיבוד מכל השיחות שהיו לי אתכן סביב זה.

קודם כל, זה לא אמור להיות דרמה
זמן לעצמך אמור להיות משהו שמוטמע בשגרה.

–

את אוכלת כל יום? עושה קניות? מחליפה מצעים? מכינה סנדוויץ לילד שלך? לוקחת את הילדה לריפוי בעיסוק? מברכת ברכת המזון? מכבסת לבעלך חולצות וגרביים?
באותה מידה שאת מתחזקת את השוטף הטכני והרוחני של כולם, את אמורה ורשאית לתחזק את השוטף הנפשי/מנטלי שלך. אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילך, זו אחריות שלך.

–

אישית, אני לא הכי מתחברת לכל החיזוקים הפומפוזיים שרווחים היום בסגנון "את אדירה! את מהממת! עמדי מול המראה ואמרי בקול: אני ראויה לאושר!" למרות שמי שזה עושה לה טוב, אז תפאדל 🙂

–

לא חושבת שזמן לעצמך אמור להיות דרמטי, ומגובה בחיזוקי-מראה עמוסי פאתוס. זה משהו שצריך להיות טבעי, יומיומי ופשוט. כמו שאמא ממלאת מכונה בהירה ואף אחד לא מריע לה על כך עם תופים ומצלתיים, ככה לפעמים היא עושה עוד דברים רק בשביל עצמה. ככה פשוט.

–

אל תעשי מזה סיפור
היו הרבה שכתבו תגובות כמו "איך אני מתגעגעת לצייר! הלוואי שאצליח להגשים את החלום הזה."
והנה לקחנו משהו שהוא לגמרי בהישג יד והפכנו אותו 'לחלום' ערטילאי.

כשניסיתי לברר מה מונע לקחת דף ועיפרון ולצייר, קיבלתי המון סיפורים מכמירי לב:

"הייתי פעם מציירת אצל סבתא שלי אבל היא גרה רחוק." (אין לי סבתא בכלל, ועדיין אני מצליחה לצייר. יש שמועות שלהרבה אנשים אין סבתא והם בכל זאת עושים דברים.)
"אין לי זמן" (חמש דקות יש לך? זה אומר מכונה אחת שבעלך תולה במקומך. חמש דקות.)
"אין לי השראה." (למה צריך השראה? מה זה משנה מה יוצא? זה לא לתערוכה.)
"אין לי פניות מנטלית. אני חייבת לגמור קודם את כל הבית והכביסות, ואז קורסת למיטה." (אז תלמדי לשנות את זה ומהר. לא, זה לא דבר טוב לעבוד עץ ואבן. והכביסות לא נגמרות בחיים, אז בחיים לא תעשי כלום בגללן?)

–

ועלתה על כולנה התגובה "קשה לי להתחייב" כששאלתי למה נעניתי ב 'אמממ לא יודעת, שינוי גישה כזה' – בדיוק. שינוי גישה.

–

זה לא הזמן שיש לך או אין לך, זה עד כמה זה חשוב לך. הרי אם ילד שלך יצטרך כל שבוע שעתיים פיזיותרפיה את תמצאי לזה את הזמן, נכון? אז למה לעצמך את לא מוצאת? את יותר חשובה ממנו. כל הבית תלוי בך.

–

שורה תחתונה: אנחנו אוהבות לסבך לעצמנו את החיים.
לספר לעצמנו סיפורים שזה רחוק, שזה קשה, שהחיים שלנו עמוסים, שאנחנו מסכנות, שיש לנו מגבלות. זה הכל בראש. שחררו את זה. (ולפעמים זה תירוצים שבאים לחפות על חסם פנימי, אבל אני לא מאמנת ולא מתפקידי לטפל בחסמים :))

–

בא לך לכתוב? תכתבי. בא לך לצייר? תציירי. בא לך קפה עם חברה? פשוט תקבעי ותצאי. בא לך לשבת עם הילדים על הרצפה ולגזור איתם עיתונים? תעשי את זה. כביסות יהיו לך תמיד, גם בפנסיה. אבל הילדים יגדלו ועוד כמה שנים כבר לא תוכלי לגזור איתם עיתונים. (וגם הגב שלך כבר לא יאפשר ישיבה על הרצפה)

–

דיוק חשוב: זמן לעצמנו הוא לא מותרות ולא בזבוזים
אנחנו חיות בלופ אינסופי של עבודה בית עבודה בית. זמן לעצמך אין הכוונה לצאת כל שבוע לצימר, לעבור מעגלת קפה אחת לשניה, או לתחזק חיי נהנתנות רדודים. זה אומר עשר דקות לשבת עם עצמך, להיזכר מה את רוצה ממך בכלל. למה באת לפה. שניה לנשום. שניה לצאת ממשחק הכסאות האינסופי הזה.

–

אומרים שגלות הדעת תהיה הגלות האחרונה
אנחנו יודעות המון, כמויות של עושר וידע שהסבתות שלנו לא התחילו אפילו לדעת – ובכל זאת מנותקות ורחוקות כל כך מהפנימיות שלנו.

–

להרגשתי, הסטופים האלה של לשבת בשקט, קרוב לטבע, בלי לדבר עם אף אחד, בלי למלא שום מטלה – הם סוג של יציאה לכמה דקות מהגלות הזו.
פתאום דברים מתבהרים בראש, פתאום יש סדר עדיפויות והבחנה בין עיקר לטפל. ברסלבים קוראים לזה התבודדות, אבל זה לא חייב להיות כרוך בצעקות טאטעעעע ביער 🙂

–

תעצרי לדקה ותשאלי את עצמך:
אלה החיים שאני רוצה לחיות?
ככה אני רוצה את החיים שלי?

ואם התשובה היא לא, תבדקי מה את יכולה לשנות כדי שזה יהיה כן.