נתתי השבוע הצעת מחיר לשתי נשים שפותחות עסק משותף.
הן רוצות לסגור עסקאות גדולות, ולהתמצב מהתחלה כעסק מקצועי במקסימום. יש להן חלומות גדולים אבל העסק עדיין קטן מאד.
הסברתי שהשירות שלי כולל אסטרטגיה מעמיקה וליווי עסקי היקפי מעבר לעיצוב עצמו, הכנתי הצעה כתובה ומסודרת, ושלחתי.
כעבור יומיים היא כתבה לי: "זה יקר לנו, ואנחנו לא צריכות אסטרטגיה וליווי עסקי, אנחנו רק רוצות שתעשי לוגו יפה. כמה זה יעלה לנו?"
סיפור #2
ענף הספורט החביב עליי הוא לצותת לשיחות של אנשים במסעדות.
ישבתי השבוע עם חברה באיזו מסעדה חדשה שנפתחה בסביבה.
בשולחן מאחורינו ישב זוג ממורמר. כלומר, הבעל היה ממורמר.
לא יודעת מה הם הזמינו אבל להרגשתו זה היה קטן מידי
הוא טען באוזני אשתו שהם קמצנים, ושהמסעדה הזו בטוח לא תשרוד, כי המנה לא מספיק גדולה ביחס למחיר שלה. הוא אמר שבחצי מהמחיר שהוא שילם שם, הוא היה יכול לאכול בחומוסייה ליד, ולצאת שבע באמת.
הסתכלתי סביבי. המסעדה היתה מלאה אנשים אבל רובם היו משפחות, זוגות, או נשים. גברים מורעבים ו/או בחורי ישיבה תפרנים – פחות נצפו בשטח.
המסעדה היתה יפה, ממותגת ונקייה מאד. השירות היה מהיר, במקום נכח משגיח צמוד. והמנה – לפחות שלי – היתה בגודל שהספיק לי לגמריי.
אני לא חושבת שהם בטוח יקרסו בגלל גודל המנות.
יש להם מספיק יתרונות, למרות שלארג'יות אולי זה לא הצד הכי חזק שלהם.
אולי מי שמחפש את הכי משביע בהכי זול ולא אכפת לו איך המקום נראה, אכן לא יגיע אליהם יותר.
אבל מי שלא מחפש רק את המנה הכי גדולה שאפשר, ויותר חשוב לו מקום נקי, שירות טוב ואוכל טעים – ימשיך להגיע ולשלם.
יש מספיק לקוחות לכולם
את פיצה בעשרים שקל, לא כולל שתיה לא כולל רוטב לא כולל קרטון לא כולל גבינה צהובה,
או מגש אקסטרה לארג' במאה עשרים שקל עם בצק קריספי, דאבל צ'יז, שש תוספות ושירות סבלני ונעים?
זה בסדר להיות פיצה בעשרים. זה בסדר להיות חומוס. זה בסדר להיות מסעדת שף. הכל קביל ומקובל כי יש מספיק שפע לכולם, ונישות שונות להיתפס בהן.
אם את פיצה בעשרים – מספיקה לך גרפיקאית ש"תעשה לך לוגו"
ואם את עסק על רמה, יזמית בנשמה שרוצה לעוף קדימה – תשקיעי על נראות מהוקצעת.
אם בחרת להיות עסק שווה, את חייבת להיראות שווה. את חייבת לבנות את העסק מהתחלה כמו שצריך, לא לבזבז זמן וכסף על התבחבשויות שלא יקדמו אותך לשום מקום.