למי יש זכות דיבור, ולמי לא. או: סיפורים שסיפרנו לעצמנו

יצא לי לדבר (לרוב הכוונה היא להתכתב, אבל יותר נוח לומר 'לדבר') השבוע עם כמה אנשים (לרוב הכוונה היא לנשים, אבל למילה 'אנשים' יש צליל שחביב עליי) שונים, ובכל השיחות עלה בערך אותו נושא. אספר פה על שתיים מתוכן.

רק לפסיכולוגים מותר?

הראשונה היתה אסתי ליסיצין. שוחחתי איתה על איזשהו תוכן שהיא העלתה בנגע לקש"ר. מי שלא מכירה, אסתי מגדירה את עצמה שחקנית מופרעת קשב, ומסתובבת בעולם במטרה לספר להמון העם מה זה לחיות עם ההפרעה הזו.

אסתי שופעת ידע, וייב חיובי ומלא אנרגיה, אז שאלתי אותה – למה שלא תעשי פודקאסט? (אני אוהבת להפיל תיקים על אנשים😁)
תוכלי גם בו להנגיש את התוכן שלך לאימהות, לאנשי חינוך, ובעיקר לאנשים מאותגרי קשב. בטוחה שיהיה לזה ביקוש.

אסתי אמרה: "חשבתי על זה מלא פעמים, אבל מרגישה שלא מתאים.. אני לא אשת מקצוע."
אני תהיתי: רק לאנשי מקצוע מותר להתבטא?

דוקא בגלל שהיא לא אשת מקצוע, היא יכולה להביא פן אישי מאד.

אין פה התחזות או משהו.
היא לא באה ואומרת: אני אשת מקצוע, תקשיבו לי.
היא רק אומרת: אני אסתי, ויש לי הפרעת קשב, ובואו, תקשיבו לי.
לכל אחד יש זכות להישמע.

אני חופרת?

סיפור שני עם לקוחה, נקרא לה סעידה. אני מלווה אותה עכשיו בתהליך של בניית רשימת דיוור, אבל היא לא שלמה איתו עדין מכמה סיבות. אחת מהן: לטענתה היא כותבת ארוך מידי.

זה עוד סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו או שהסביבה מספרת לנו. ובגללו אנחנו נמנעים מלעשות דברים שכדאי לעשות.

אסתי יכולה להגיש אוקיינוס של חומר על הפרעות קשב, אם היא רק תצא מהמגירה המצומצמת של אני לא אשת מקצוע = מי יקשיב לי בכלל.
וסעידה יכולה לנהל יופי של רשימת תפוצה, דוקא בגלל היכולת שלה לכתוב היטב, רהוט ו-כן, גם ארוך. אז מה? מי קבע שחייבים קצר?

אני מכירה לא מעט רשימות דיוור שכל פוסט בהן ארוךךךךך. אם זה טוב, זה טוב גם ארוך. ואם זה לא מעניין, גם קצר לא יעבוד.
וגם אם זה באמת ארוך מדי, אז אפשר ללמוד לקצר. לא פוסלים דבר טוב רק בגלל שעוד לא למדנו איך לעשות אותו נכון.

סיפור קטן ששמעתי השבוע מהרב יעקבזון

הוא אמר שאם היו מספרים לו בילדותו שהוא יהיה מרצה, הוא לא היה מאמין בשום אופן. "זה מנוגד לטבע שלי. אני אדם שקט וחסר ביטחון. אבל אני מרצה כבר שנים, כי רבותיי גזרו עליי." (ציטוט.)

פעם הרב שך הטיל עליו להקים איזשהו ארגון. הוא אמר לרב שך: זה לא מתאים לי. אני לא יכול.
הרב שך חייך ואמר לו: לא מי שיכול – עושה. מי שעושה – יכול.

לא צומחים תוך כדי מוכנות. צומחים תוך כדי עשייה. התנסות. פעילות.
אדם לא יכול לדעת למה הוא מסוגל ולמה לא, אלא רק אחרי שיעשה את זה בשטח באמת 😊

אם היו אומרים לי לפני שנתיים שאני אעשה שיחות אסטרטגיה בלייב – ואיהנה מזה, שומו שמים – הייתי צוחקת. זה היה כל כך רחוק ממני. שנים סיפרתי לעצמי שאני לא מספיק ורבלית, שאין לי מספיק ביטחון לעשות את זה פרונטלי.

אבל ניסיתי (כי הלקוחה ביקשה דווקא בלייב. שקשקתי איומות בפעם הראשונה!) וגיליתי שזה כיף גדול. היום זה אחד הדברים שהכי כיפיים לי בעסק, שיחות שתיים קפה אחד מנטה. הפסקתי לחרטט לעצמי חירטוטים שלא הוכחו מעולם מדעית 😁

בואו נספר לנו סיפורים אחרים. כאלה שיזיזו אותנו קדימה.