איך יצרתי ספר על סבא וסבתא שלי תוך (בערך) שבוע

מתרגשת לשתף בפרויקט משפחתי מיוחד שהתחיל ממש מזמן.

לפני שנתיים או שלוש ראיתי פרסום של חוגי כתיבה יוצרת
שמציעים לאנשים ליצור ספר סיפורים לנכדים על הסבא והסבתא.
הרעיון היה נשמע לי מגניב, תייקתי אותו במוח,
וחשבתי שיום אחד נעשה במשפחה דבר כזה. אולי לקראת יום האזכרה.

איפשהו בתחילת החורף שעבר
פנה אליי לקוח שרצה ליצור אלבום ביוגרפי לסבתא, ליומולדת תשעים.
נזכרתי ברעיון ההוא שראיתי, וחשבתי שאולי הגיע הזמן לנער ממנו את האבק.

פניתי לאחת מדודותיי המרובות, אחת שידועה בכתיבה היפה שלה
ושבנוסף היא גם גננת קרוב לשלושים שנה,
והצעתי לה – את תכתבי, אני אאייר ואעצב,
וביחד נוציא ספר לנכדים הצעירים ולנינים, שלא הכירו את סבא וסבתא.

הסבים שלי היו אנשים מיוחדים, שבאמת פספוס לא להכיר אותם.

הם עלו ארצה מאיראן אחרי קום המדינה, וגידלו כאן עשרה ילדים בעוני ובקשיים.
סבתא למדה קרוא וכתוב רק אחרי שהילדים גדלו. זה היה חלום בן שנים שהיא כל כך התרגשה להגשים אותו – להתפלל בעצמה מהסידור, לקרוא לבד תהילים –
ולא להתפלל רק בעל פה. (למרות שכל התפילות היו שגורות על פיה עוד לפני כן.
היא היתה הולכת להתפלל בציבור כמעט את כל התפילות, גם כשהילדים שלה היו קטנים)

כל הנכדים זוכרים מסבא את אותו הדבר:
סבא קורא שניים מקרא ביום שישי, ולא עוצר באמצע בחיים – בחיים! גם לא רק בשביל להנהן לשלום למישהו שנכנס לביקור.
סבא לומד זוהר באותה מנגינה עשרות שנים.
סבא קורא את כל חמשת חומשי תורה ברצף במשך כל חג הסוכות, כדי שגם הוא יזכה לסיים את התורה ולרקוד עם כולם בשמחת תורה.

אלו היו סבא וסבתא שלי. סבתא עבדה בניקיון. סבא היה פועל בנין. אנשים פשוטים. אנשים מורמים מעם.
הייתי חייבת ליצור משהו שיסביר לדור הצעיר במשפחה מי הם היו.

דודה שלי התגייסה בשמחה למשימה וכתבה את הטקסטים, ואני התחלתי לעצב.
ההתחלה היתה צולעת. עיצבתי דף פה, דף שם – אבל בגדול התקשיתי למצוא לזה זמן בין כל המטלות הדחופות. האזכרה נראתה רחוקה מאד, וזה נדחה משבוע לשבוע.

לפני חודש היא שאלה מה קורה עם זה. האזכרה מתקרבת, יהיה משהו?
אמרתי לה שלצערי לא. אני לא רואה את עצמי מספיקה להגיע גם לזה. הייתי עמוסה עד מעל הראש עם עיצוב מגזין הפסקת קפה ועם עוד שלל עבודות קטנות – לאיפה אכניס עכשיו עוד עיצוב של ספרון?

מה גם שתכננו שנעשה ספר שלם סביב מעגל השנה, ובפועל היא כתבה רק שלושה פרקים.
היה נראה לי חבל להוציא סתם ספרון קטן במקום הדבר האמיתי.

אבל כנראה שלסבתא שלי כן מגיע – ופתאום התפנה לי זמן. לקוחה אחת נעלמה, עוד שתיים דחו את התוכניות לאחרי בין הזמנים, ואני מצאתי את עצמי מעמידה ספר תוך שבוע.

דודה שלי כתבה פרק נוסף כדי לעבות קצת את העניינים – עיצוב, תמונות (ויתרנו על איורים מקוריים מחוסר זמן כבר הרבה לפני..) עריכה לשונית, ניקוד, עימוד – ויש לנו ספרון.

בשבוע שעבר היתה האזכרה של סבתא – חמש עשרה שנה עברו מפטירתה.
מרגישה שהיתה לי זכות ליצור את הדבר המיוחד הזה. לקחת חלק בשימור הזיכרונות הקטנים-גדולים האלו.