לפני שבועיים כתבתי בפוסט שכל עצמאית צריכה להגדיר לעצמה נהלי עסק, בין השאר האם היא עובדת עם משפחה. וציינתי בסוגריים, רמז: לא.
–
אז באמת למה לא לעבוד עם משפחה? ומה מקור הביטוי "עם משפחה אוכלים קוגל, לא עובדים." (מי רוצה לאכול קוגל בכלל, תסבירו לי. אלא אם כן זה קוגל של נברוצקי אז חוזרת בי במיידית.)
–
מה קורה כשמישהו מהמשפחה מגיע אליך ומבקש הצעת מחיר?
מה קורה כשמישהו מהמשפחה מגיע אליך ומבקש הצעת מחיר?
–
הוא חושב לעצמו: זאת אחותי/גיסתי/סבתא שלי, היא תעשה לי מחיר.
את חושבת לעצמך: זה אחי/גיסי/נכד שלי, אני לא אקח לו מחיר רגיל.
–
את מכינה הצעה (במקרה המאוד טוב שבו מנסים לעבוד מסודר ולא פשוט מתחילים לעבוד, ובסוף צריכים בחוסר נעימות לומר "אה.. שומע באבי? אתה צריך לשלם" ואז ההוא בשוק כי וואלה, הוא לא חשב שאת מצפה לתשלום.)
כותבת מחיר נמוך מהרגיל, ולא תמיד מציינת שזה מחיר למשפחה.
–
הוא מקבל הצעה ואומר לעצמו – יאללה. אני משלם, אז מגיע לי יחס כמו כל לקוח משלם.
ופה מתחיל הסרט.
–
הוא מרגיש נוח לסנג'ר, כי, מה, אני משלם על זה!
את זועמת במסתרים, כי הוא לא מבין שנתתי לו מחיר הפסד? למה הוא מרגיש נוח לנצל אותי ולבקש אלף תיקונים?? (לא, הוא לא מבין. למה שיבין?)
הוא לא קולט למה את לא נותנת שירות מספיק טוב
את מתרגזת עם כל תוספת מעבר למינימום של העבודה אותה תכננת מראש
לאף אחד מהצדדים לא נעים לפתוח את הדברים על השולחן ולהגיד: "נשמה, זה חורג מההצעה", או: "סבתוש, למה את עושה פרצופים, האם אני מגזים בדרישותיי?"
וכל הסיפור נגמר בטעם רע.
–
אז מה כן עושים?
–
כל אחת תחשוב עם עצמה מה מתאים לה לעשות. כן לקבל, לא לקבל.
יכולה לספר לכן מה אני עושה:
–
למשפחה הקרובה (אחים שלי, אחים שלו וחברות קרובות מאד) אני עושה הכל בהתנדבות. גם אם זה עבודה ממש גדולה.
–
מה כן? כשהם שואלים כמה לשלם אני אומרת בכנות שאשמח לקבל תגמולים בדמות שמרטפות על הילדים, הזמנה לשבת או פינוקים קולינריים (אוכל זה תמיד טוב). ולזכותם ייאמר שהם לא נצלנים, לא מחרפנים עם בקשות מעבר למינימום, ויודעים להחזיר טובה כשצריך. (ואני לא כותבת את זה כי גיסותיי החמודות קוראות :))
–
עם משפחה ממעגלים נרחבים יותר אני לא עובדת, נקודה. אם הם מתעקשים, זה משהו לא גדול ויש לי זמן וחשק, אני מבהירה מראש שזה ללא תשלום.
–
למה זה טוב?
–
א. הם לא מרגישים נוח לשגע ולחפור. ב. בפעם הבאה הם יחשבו פעמיים אם לבוא אליי.
–
את הכללים המאד ברורים הנ"ל ניסחתי לעצמי עם הזמן, ובמיוחד אחרי תקרית שהיתה לי לפני כמה שנים.
–
רחוקת-משפחה כלשהי חיתנה בן, ושאלה אם אוכל למתג להם את השבת בתשלום. ציינה שהתקציב שלהם ממש נמוך.
רחוקת-משפחה כלשהי חיתנה בן, ושאלה אם אוכל למתג להם את השבת בתשלום. ציינה שהתקציב שלהם ממש נמוך.
–
הצעתי לה לקחת עיצוב מוכן שהיה לי משבת חתן בתקופה ההיא (אז עוד הייתי ממתגת אירועים) ורק להתאים טקסטים, אולי טיפה צבעים – כך אוכל לתת מחיר נמוך. בכולופן, פחות עבודה מבחינתי.
הצעתי לה לקחת עיצוב מוכן שהיה לי משבת חתן בתקופה ההיא (אז עוד הייתי ממתגת אירועים) ורק להתאים טקסטים, אולי טיפה צבעים – כך אוכל לתת מחיר נמוך. בכולופן, פחות עבודה מבחינתי.
תמחרתי זול במיוחד כי בכולופן סוג-של-משפחה, וגם לא היה אמור להיות עבודה רצינית.
סבבה. סיכמנו שתשלח טקסטים וצבעים ונתחיל לעבוד.
–
ואז התחיל הסרט.
קודם תבדקי לנו כמה תעלה ההדפסה בבית דפוס.
לא זה יקר. תבדקי בית דפוס אחר.
בורדו וזהב.
לא, סגול וזהב.
זה קטן.
זה גדול.
תזיזי.
תשני.
תוסיפי פרחים. (עכשיו לכי תצאי המגעילה שאומרת שסיכמנו על אותו מיתוג רק לשנות צבעים, בלי להוסיף כלום)
תעשי שלטים לאורך.
לא, לרוחב.
הדפוס לא עונה לי. את יכולה להתקשר אליהם? (אני המזכירה שלך?)
טוב בואי נחזור למה שעשינו בהתחלה.
–
ישבתי איתה פעם שעתיים תמימות על איזשהו שינוי שהיא רצתה. שינוי שידעתי שלא יתאים ולא יהיה יפה, אבל היה לי ברור שלא אוכל לשכנע אותה. שפשוט צריך לעצב, להראות לה ולהוכיח לה שזה לא מתאים.
–
אם היא היתה אחותי, למשל – אז הייתי יכולה להגיד לה: כפרה, זה לא מתאים. והיא היתה סומכת עליי ויורדת מזה.
ואם היא היתה לקוח זר, הייתי אומרת שעברנו מזמן את סבבי הסקיצות שסוכמו מראש, וכל תיקון נוסף זה תשלום נפרד.
–
אבל היא לא זה ולא זה, ואני תקועה באמצע. לא יכולה לנפנף אותה כי לא נעים, לא יכולה להגיד שמגיע לי תשלום נוסף כדי לא לצאת הקמצנית/הלא מפרגנת/המה-זה-כבר-בשבילך- להזיז-את-זה-במחשב/אי אפשר לעשות טובה למשפחה.
הסכום שסיכמנו עליו מראש כבר מזמןןןןן לא שווה לי.
וכבר לא בא לי אפילו שישלמו לי. יצא לי הטעם. רק תעזבו אותי בשקט, שתעבור השבת הזאת כבר.
–
מסקנה: אל תעבדו עם משפחה. פשוט לא, תחסכו לכם את זה. בטח לא משפחה שהיא לא קרובה-קרובה ולא חצי זרה. אלה שבאמצע הכי גרועים
סבבה. סיכמנו שתשלח טקסטים וצבעים ונתחיל לעבוד.
–
ואז התחיל הסרט.
קודם תבדקי לנו כמה תעלה ההדפסה בבית דפוס.
לא זה יקר. תבדקי בית דפוס אחר.
בורדו וזהב.
לא, סגול וזהב.
זה קטן.
זה גדול.
תזיזי.
תשני.
תוסיפי פרחים. (עכשיו לכי תצאי המגעילה שאומרת שסיכמנו על אותו מיתוג רק לשנות צבעים, בלי להוסיף כלום)
תעשי שלטים לאורך.
לא, לרוחב.
הדפוס לא עונה לי. את יכולה להתקשר אליהם? (אני המזכירה שלך?)
טוב בואי נחזור למה שעשינו בהתחלה.
–
ישבתי איתה פעם שעתיים תמימות על איזשהו שינוי שהיא רצתה. שינוי שידעתי שלא יתאים ולא יהיה יפה, אבל היה לי ברור שלא אוכל לשכנע אותה. שפשוט צריך לעצב, להראות לה ולהוכיח לה שזה לא מתאים.
–
אם היא היתה אחותי, למשל – אז הייתי יכולה להגיד לה: כפרה, זה לא מתאים. והיא היתה סומכת עליי ויורדת מזה.
ואם היא היתה לקוח זר, הייתי אומרת שעברנו מזמן את סבבי הסקיצות שסוכמו מראש, וכל תיקון נוסף זה תשלום נפרד.
–
אבל היא לא זה ולא זה, ואני תקועה באמצע. לא יכולה לנפנף אותה כי לא נעים, לא יכולה להגיד שמגיע לי תשלום נוסף כדי לא לצאת הקמצנית/הלא מפרגנת/המה-זה-כבר-בשבילך-
הסכום שסיכמנו עליו מראש כבר מזמןןןןן לא שווה לי.
וכבר לא בא לי אפילו שישלמו לי. יצא לי הטעם. רק תעזבו אותי בשקט, שתעבור השבת הזאת כבר.
–
מסקנה: אל תעבדו עם משפחה. פשוט לא, תחסכו לכם את זה. בטח לא משפחה שהיא לא קרובה-קרובה ולא חצי זרה. אלה שבאמצע הכי גרועים
–
החלטתן בכל זאת לעבוד?
–
תתנהלו כמו כל לקוח זר לחלוטין. הצעת מחיר, מקדמה, סבבי סקיצות. (אפשר לציין מחיר למשפחה, אבל שהכל יהיה בשקיפות, ולא בתיאוריות מעורפלות באויר שהצד השני לא יודע עליהם) עדיף שהכל יהיה על השולחן והצד השני יחליט האם לעבוד אתכן או לא, מאשר שיהיו פנצ'רים במהלך הדרך, ושמעתי לא מעט סיפורים על פנצ'רים שהפכו לסכסוכים משפחתיים.
–
מסייגת
–
בתחילת הדרך טוב ובריא לעבוד עם משפחה וחברות. זה משפשף, זה מלמד וזה פותח לכן דלתות. תוכלו להעשיר כך את תיק העבודות שלכן, וכל לקוח מביא עוד לקוח.
אם הרמה המקצועית שלכן עוד טעונה שיפור, או שהיקף הלקוחות קטן מידי, נהדר לעבוד עם משפחה!
–
רק חשוב לעבוד מסודר, להגדיר הכל מראש, ולקחת ברוח טובה התגמשויות ופשרות.