סודות של מעצבים

בשבוע שעבר קפצתי לשיטוט קצר בשוק מחנה-יהודה, אחד המקומות הכי שווים בירושלים. חשבתי שיכול להיות מגניב לכתוב פוסט קצר על טעמים וריחות מהשוק, בהקשר העסקי. יש הרבה ללמוד מההתנהלות שם, לטוב ולרע 🙂 – – מוצר טעימה חינמי אתן יודעות כמה זה חשוב, דיברנו על זה כאן לא פעם. ומי שעשתה את הקפסולות – שמעה

לפני שבועיים כתבתי בפוסט שכל עצמאית צריכה להגדיר לעצמה נהלי עסק, בין השאר האם היא עובדת עם משפחה. וציינתי בסוגריים, רמז: לא. – אז באמת למה לא לעבוד עם משפחה? ומה מקור הביטוי "עם משפחה אוכלים קוגל, לא עובדים." (מי רוצה לאכול קוגל בכלל, תסבירו לי. אלא אם כן זה קוגל של נברוצקי אז חוזרת

קיבלתי שאלה מעניינת מאחת הקוראות: – "אשמח אם תוכלי לדבר בפוסט הבא על המהפך שלהיות עצמאית אחרי שכירה (10 שנים). אני מרגישה שעוד לא תפשתי את השינוי חשיבתי הזה. אני עדיין בכובע של השכירה וזה מפריע לי. – כי להיות עצמאית זה ללכת על כל הקופה. להיות ראש גדול. לנהל את עצמך בצורה אחרת לגמרי.(

לפני כמה חודשים מיתגתי את דבושקה (בדוי, בדוי) שהקימה מיזם חדשני ומצליח. הייתי איתה גם על העיצוב, אבל בעיקר על התהליך בשטח, ביחד עם יועצת עסקית שהיא לקחה. – כחלק מהתמיכה הטכנית ללקוחות שלי, או שמא יש לומר צמיחה טכנית,  אני עושה לא מעט חיזוקים מנטליים כשהסביבה מורידה להם. – אני עובדת הרבה עם נשים שבאות

בשבוע שעבר כתבתי פה על תמחור, מיתוגים וזה, (אם לא קראת תחזרי פוסט אחד אחורה 'פתיתים בבר מצווה') ונראה שהמשפט "מוצר לא מתומחר בכמה זמן עבדו עליו אלא בגודל הבעיה שהוא פתר. " הדליק מלא אנשים. – קיבלתי מלא תגובות בסגנון "איזה הגדרה טובה! שמת לי מילים בפה להסביר ללקוחות שלי", "וואו, תודה שכתבת על זה!" "יופי שמעלים נושאים

נפתח במעשה שלא היה "שלום, הגעתי לקיטרינג?" "כן" "אני רוצה בבקשה להזמין סיר פתיתים" "מה? למה?" "יש לי בר מצוה" "אנחנו קיטרינג יוקרתי, השף שלנו לא מכין מנות ביתיות. אני מציע לך לקחת אסאדו עם בצלצלים וטימין." "אני לא רוצה אסאדו, אני רוצה פתיתים" "אז תפני לאיזה בשלנית בשכונה, גיברת. את לא צריכה קיטרינג יקר

הצפוניות מביננו יודעות שכבר חודשים ארוכים אין ווייז בצפון. איך אתם מסתדרים, אני לא יודעת. מאז בא הווייז לעולם ניטלו כישורי ניווט מישראל. הייתי לפני כמה חודשים בחיפה, והרגשתי שחזרתי לשנות התשעים. בכל רמזור עצרנו כדי לתקשר בצרחות עם אזרחים חפים מפשע ולברר לאן נוסעים מכאן. הווייז מצידו התעקש לומר שאנחנו בביירות, ורק באזור זכרון

סיפור #1 נתתי השבוע הצעת מחיר לשתי נשים שפותחות עסק משותף. הן רוצות לסגור עסקאות גדולות, ולהתמצב מהתחלה כעסק מקצועי במקסימום. יש להן חלומות גדולים אבל העסק עדיין קטן מאד. הסברתי שהשירות שלי כולל אסטרטגיה מעמיקה וליווי עסקי היקפי מעבר לעיצוב עצמו, הכנתי הצעה כתובה ומסודרת, ושלחתי. כעבור יומיים היא כתבה לי: "זה יקר לנו,

לפני תקופה הגעתי למשרד כלשהו, ועל הקיר היה שלט שממש אהבתי: "רק מי ששילם על טעויות של חובבן, יסכים לשלם על עבודה של מקצוען" וזה כל כך נכון. – לפעמים מגיעות אליי לקוחות, מראות לי מה עשו להן עד היום, ובא לי למרוט את שערות ראשי מרוב תסכול. אבל אין לי זמן למרוט כי אני מקשיבה

כמעט כל עסק צעיר מכיר את התחושה הזו: את מסיימת עבודה, בודקת כמה שעות עבדת עליה וכמה הכנסת – ומתבאסת. – איכשהו הרווח תמיד נמוך מידי ולפעמים אפילו לא קיים. העבודה ארוכה ומייגעת, הלקוחה מוציאה מאיתנו עוד ועוד דברים שלא ברור אם רצינו לתת, וכל הסיפור נגמר עם טעם רע. – לפעמים את חושבת לעצמך