סתם הגיגים

לקוחה שמיתגתי וליויתי בהקמה של רשימת דיוור לפני כשנה, שלחה לי השבוע מייל: "רעיה, לא עובד לי הדיוור במייל הזה. אנשים בקושי חוזרים אליי. אני חושבת לעבור לוואטסאפ." (מה שמקסים הוא שאין לה וואטסאפ בכלל) "אמרו לי ששיווק בסטטוס יותר עובד. מה דעתך, זה נכון?" – במקביל, קיבלתי מייל מקוראת של הבלוג שביקשה: "תכתבי בבקשה

הלקוחות שלך סוחטים אותך? בואי נבדוק למה. . פעם השתתפתי בסדנה של מנחת הורים. אחת האמהות העלתה שאלה: הילד שלה מבקש ממנה כל יום כסף לקנות קלפים לאוסף, והיא לא יודעת כמה להרשות לו. כל יום? פעמיים בשבוע? מה נחשב נורמלי? המנחה אמרה לה: את התשובות את צריכה לגבש לעצמך עוד לפני שהילד מגיע בצהריים

פרפקציוניזם הוא אסון לעסק. לא אני אומרת, יוסי לוי אומר. וזה כל כך נכון. למה? כי שתי אופציות: – – או שהבנאדם אכן פרפקציוניסט, (מסכן) ולכן הוא מוציא אנרגיות רבות ויקרות על כל פיפס, דבר שמעכב אותו מלהתקדם. – – או, וזו פרשנות שלי כבר, הוא פשוט פוחד להתקדם. ולכן נתלה בסיבה היותר פוטוגנית ששמה פרפקציוניזם. מה ההגדרה

שיתוף אישי על איך הפכתי מגרפיקאית למעצבת. (מה ההבדל, שואלת מי שחדשה פה. ואני עונה: כמו ההבדל בין בשלנית לשף) – עד לפני שנתיים הייתי מתנהלת כך: מגיע לקוח או לקוחה, מנהל איתי התכתבות קצרה (לא דיברתי אז בטלפון עם שום ברייה) מקבל הצעה, סוגר (או שלא. רובם סגרו. חשבתי שזה בגלל שההצעה שלי מנוסחת

שאלתי מהספריה ספר מתוק נורא שכתבה לאה גולדברג, אחת המשוררות האהובות עליי. דפדפתי לתומי בין הספרים, ופתאום נפלתי על ספר ילדים שלה שלא הכרתי בכלל. כמובן שתחבתי אותו לשקיתי ואצתי לספרנית. בבית פתחתי אותו בחגיגיות, וכפיתי על הילדים להקשיב לי פעמיים ברצף 🙂 בכולופן, הספר מתוק והטקסט חמוד-אש כראוי ללאהלה הנחמדת. הסיפור הוא על דוב נטול-חוש-עסקי, שפותח

כל עסק צריך מיתוג, וכמעט כל עסק צריך אתר, ולכן הרבה שאלות מעניינות מתנקזות אל ממתגות ובונות אתרים. לא מעט אנשים שנמצאים בשלבים שונים של הקמת עסק רואים לנכון לפנות אלינו עם תהיות. מה למשל? למשל, שאלת השאלות: "תגידי, יש לך אולי איזה טיפ איך ליצור יותר חשיפה לעסק שלי?" "אנשים לא מספיק יודעים עליי.

ולמה? הסכיתו ושמעו. – סיפור מספר אחת יצאתי עם חברה (וילדיה, וילדיי) לגינה. הוצאתי את בקבוק המים השווה שלי, זה שקיבלתי מהפילאטיס שאני הולכת אליו כבר כמעט שנה (כן כן, הייתן מאמינות שאני אידרדר ככה? הולכת לפילאטיס. כבר שנה. איפה הכפיים?) ושתיתי לתומי. החברה הסתכלה על הלוגו שמוטבע על הבקבוק ושאלה אותי בהפתעה: "קיבלת את

השבוע היתה לי שיחה (טוב, התכתבות) עם מישהי מעניינת. היא מעצבת בנישה מסוימת, ומרגישה שכבר לא בא לה על הנישה הזאת. רוצה להחליף. יש לה כבר תוכנית שלמה בראש, אבל משהו מטריד אותה: – – חשבתי שכדאי לדבר על זה גם פה, כי מן הסתם זה משהו שהרבה אנשים מתחבטים לגביו מפעם לפעם: מה יגידו? רוב

בואו נדבר קצת על רעיונות. לפעמים שואלים אותי: "איך את מגיעה לרעיונות שלך" או: "את יכולה להסביר איך מפתחים מוצרים כמו שלך?" אז קודם כל הבהרה, בדר"כ אני לא עושה בשביל זה משהו אקטיבי. יושבת מול דפים וכוססת עפרונות. רוב הרעיונות מפציעים לי בראש כמשהו בוסרי, ובטוח שזו תופעה שקורית לעוד מלא אנשים, רק שרובם